שיעור שלא אשכח בחינוך

בכל הנוגע ללמידה לעומת זאת היא הייתה קצת פחות בעניין.

ליטל הייתה יושבת בשיעורי מגדר שלי, שיעור הדגל של המכינה, מביטה למעלה ולמטה, מקשקשת על איזה דף, עושה צחוקים עם חברה ובוהה בקירות עד שהשיעור ייגמר כבר

(למי מכם שבטעות לא היה בשיעור מגדר אולי לא ברור גודל המחדל,

על כן אסביר כי ב99 אחוז מהמקרים גם הציפורים עוצרות את ציוצן, השעון את תקתוקו והשכן את מסיבת הקריוקי בזמן השיעור וקל וחומר בזמן שיעורים שהועברו בעודי בחודש תשיעי/ בחופשת לידה. )

***

לילה אחד ליטל עשתה איזו שטות והודחה מהמכינה.

אפילו לחזור להיפרד היא לא חזרה,

ואני חשבתי בכעס גדול איך בזבזנו עליה את הזמן. כמה המדריכות השקיעו בה, כמה ניסינו ואיך הכל ירד לטימיון.

אין מה לעשות. גם זה קורה פעם ב

יש בנות שיוצאות אפילו מעלמה בלי כלום.

אבל אז קרה משהו הזוי.

***

ערב אחד היא הגיעה לשיעור מגדר לבוגרות אצלי בבית.

איחרה בשלוש שעות, ונכנסה בהתרגשות ובחיוכים כשחצי מהבנות כבר עמדו בדלת בדרך החוצה.

"נו מה יהיה איתה" התבאסתי עם עצמי. איך היא מצליחה לפשל גם הפעם אוף.

אבל היא בלי להתבלבל לרגע הושיבה את כל הבנות מהמחזור שלה וממחזורים קודמים מסביבה.

השעה הייתה כבר קרובה ל23 בלילה כשהיא סיפרה שעברה חויה לא פשוטה בחייה, ולא בפעם הראשונה,

עכשיו היא כולה בהתמודדות ולא יודעת אם תוכל לצאת לקורס מ"כים שעליו חלמה כל כך הרבה זמן.

"טפלי בעצמך אחות" אמרו לה החברות. "ותרי על הקורס זה לא חשוב עכשיו"

ואני אמרתי "צאי לקורס. הריפוי הכי גדול שלך יהיה כשיהיה לך תפקיד בעולם. כשתהיי משמעותית. כשתהיה לך מטרה גדולה יותר מעצמך."

והיא יצאה.

***

חודש אחכ אני בשיא ההפתעה מקבלת ממנה רצף הקלטות.

מיכל שומעת, חפרתי לסגל שלי מיליון פעם ובסוף נתנו לי בקורס שעה לדבר על הדבר שהכי השפיע עלי בעולם.

היא דיברה על מנהיגות נשית.

***

וככה היא שולחת לי תרשימים שלמים של כל ההיסטוריה של הפמיניזם, של המשמעות של פמיניזם שחור ופמיניזם דתי ומה זו מנהיגות נשית בכלל וכמה זה שינה לה את כל התודעה ללמוד את זה.

עוד הקלטה ועוד הקלטה ,

וכל מילה שיוצא לה מהפה אני יותר המומה.

היא דחסה לשעה בערך תשע שעות של שיעורי מגדר שלי, לפי הסדר שבו אני מלמדת, כולל הדוגמאות המדויקות שנתתי בשיעור לפני יותר משנה.

ואני כמעט מתעלפת במקום.

מהחוכמה שלה.

מהזיכרון השמיעתי המשוגע הזה.

מהפער בין איך שחשבתי שהיא יצאה מהמכינה לבין מה שהיא מספרת לי שקיבלה וכמה היא מרגישה שזו חוויה ששינתה את כל מסלול חייה והתפיסה שלה את עצמה.

היא ממשיכה וממשיכה כמה הייתה צמאה לזה וכמה זו השליחות שלה בעולם.

מספרת לי איך כל שיעור מילא לה את המקומות הכי חשוכים באור שמעולם לא חשבה שקיים בכלל ואיך היא מחכה כבר להעביר הלאה את הכל לחיילים והחיילות שלה.

ואני

אני כבר איבדתי קשר למציאות, מרחפת באויר מרוב תדהמה וגאוה .

***

השבוע, ממש כנגד כל הסיכויים היא סיימה קורס מכים.

ואני סיימתי שיעור שלא אשכח בחינוך.

***

הנה התקציר שלו:

1. בעבודה הסיזיפית הזו שנקראת חינוך

אנחנו אף פעם לא יודעים במי נוגעות המילים שלנו ועל מי הן פוסחות

2. אין לנו מושג מי התלמיד הכי מבריק שלנו, וכל הכיסויים שבעולם יכולים לבלבל אותנו אפילו אחרי עשרים שנה בתחום.

3. הדלת תמיד צריכה להישאר גם קצת פתוחה.

למרות הכל.

(את השיעור הזה לימדה אותי רחלי שלי כשהייתה הרכזת במחזור הזה ולא הפסיקה לשמור קרוב קרוב גם את הבנות שלא סיימו את המכינה)

4. ובעיקר

הלב צריך להישאר תמיד פתוח.

למרות הכל.

***

השבת היא שבת חול המועד של פסח, בה נהוג לקרוא את שיר השירים.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים, ח, ד)

אנחנו יכולים להעניק אהבה

להעניק ידע

להעניק תשומת לב

אבל לאהבה יש את הזמן שלה לחפוץ להתעורר.

ואיזה אושר לראות אותה מתעוררת ככה.

***

גאה בך עד השמיים ליטל אהובה, יקרה, כריזמטית יפה וחכמה.

הכי חכמה בעולם.

או בעצם,

גאה בך עד השמיים

המפקדת ליטל.

שבת שלום וחג שמח מירושלים