על הקנאה

1.

אלישבע גרוניך

פעם כתבה משהו שמאז אני מצטטת ממנה, שקנאה היא ביטוי לפוטנציאל שעדיין לא מימשתי.

2.

כשאני רואה את סימון ביילס על הקורה אני נפעמת אבל לא מקנאה.

כשאני רואה את ביל גייטס אני נפעמת אבל לא מקנאה.

אבל כשאני רואה את אלישבע למשל, שהצהירה פעם באיזה פוסט שהעסק שלה מכניס 150,000 שח בחודש (בטח היום כבר כפול) אז אני מקנאה מאוד.

3.

למה?

כי יש בה משהו שהפוטנציאל שלו מסמן לי מה אני יכולה, אבל לאן עדיין לא הגעתי.

4.

מאז אני ממש ממש עושה עבודה עם הדבר הזה שנקרא קנאה.

מסמנת לעצמי את הכיווץ הזה ומיד לומדת שזה מקום שעוד לא מימשתי.

5.

המילה קנאה מסמנת בעברית גם רצון שיהיה לי משהו שיש לאדם אחר, וגם קנאות שהיא דרישה בלתי מתפשרת למשהו. אליהו הנביא, מלך הקנאים, אומר: ו"קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (מלכים א, יט, י)

6.

ויש קשר בין השניים. הכיווץ הוא בעצם קריאה פנימית להתרחבות, להתמסרות לאור, למשהו בלתי מתפשר שרוצה לפרוץ מאיתנו.

7.

וזה הפיצוח והחידוש.

אם במקום לרצות להוריד מהאור של מישהי אחרת, אבין שזו בכלל הזמנה עבורי להגדיל את האור שלי, אז הקנאה היא מתנה מטורפת, שהופכת מיד ללוח חזון לראש השנה.

8.

אז הנה רשימת הקנאה שלי(אם יש לך אומץ אפשר לשים פה גם שלך כמובן):

א. אני מקנאה בחברתי המוכשרת נרקיס אלון שכבר הוציאה את הספר שלה "אשה חיה", אבל לא מקנאה למשל בחברי המוכשר נתנאל אלינסון שהוציא את הספר "צופן הישראליות".

למה? כי הספר של נרקיס בא להצית אש בלב של נשים. וכך יעשה גם הספר שלי.

מיד כשאסיים לכתוב אותו.

ב. אני מקנאה בעדי אלטשולר שכבר השיאה משואה,

אבל לא מקנאה בכלל במייסד מובילאיי, אמנון שעשוע שהשיא משואה.

למה? 

כי עדי מסמלת עבורי אישה שמצליחה לייצר אימפקט נדיר במספרים ענקיים וזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות בעצמי.

(וגם להשיא איזו משואה יפה ביום העצמאות בזכות זה, למה לא בעצם?)

ג. הבוקר פתחתי את הפייסבוק וראיתי משהו שגרם ללב שלי לפרפר. החזנית שני בן אור

שהיא חברה חדשה לגמרי העלתה לפני כמה ימים תמונה שלה מהרדיו סיטי בניו יורק לקראת הובלת תפילת ענק בהנהגתה.

זה העיף לי את המוח וסימן לי מטרה חדשה שבכלל לא הבנתי שקיימת בי:

לתת משמעות עמוקה וקבועה לחיים של עשרות אלפים סביב לוח השנה העברי.

  1. ועכשיו גילוי חשוב מאוד ואחרון.

במי אני לא מקנאה ממש ממש אף פעם?

בתלמידות שלי.

למה?

כי יש בתוכן ניצוץ פצפון מנשמתי שלי. וכל הצלחה שלהן מרגישה לי כמו הצלחה של חלק ממני.

10.

הסיפור הכי אהוב עלי בנושא, הוא מלפני שלוש שנים בדיוק, כשהייתי בחודש תשיעי עם תותוש. רחלי שלי

הייתה אז הרכזת במכינה. היא הגיעה אלי הביתה כדי שאכין אותה להעביר פרשת שבוע. שוב ושוב היא ביקשה שאבוא בעצמי להעביר את הפרשה. אבל שקלתי מאה טון בערך ולא הייתי מסוגלת ללכת עד למכינה וחזרה ברגל.

אז פתחנו את #פרשתהשבוע פרשת #וילך וזה היה הציטוט שקפץ לנו ממנה:

"וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ–כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִמָּךְ." (דברים, לא, כג)

משה עומד למות. הוא בוודאי לא יהיה עם יהושע בכניסה לארץ

אבל כמו כל מורה שיכול לקנא בתלמידו, משה יודע שמה שיהושע יעשה בעולם תמיד ישא בתוכו רסיס מנשמתו שלו.

"וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִמָּךְ."

11.

לא היה סימן ברור מזה.

רחלי העבירה את פרשת השבוע בעצמה.

זה כמובן היה שיעור פרשת שבוע הכי טוב שהיה במכינה אי פעם.

כמו כל דבר שהיא עושה, היא עשתה גם את זה טוב ממני.

  1. קנאה היא תמיד כלפי מעלה. כלפי מי שמסמן לי מה אני יכול ויכולה להיות.

והיא אמנם לא מרגישה לי נעים בגוף, אבל היא כלי עבודה מטורף מטורף ויקר ביכולת שלו לעזור לי לסמן את המטרות הבאות:

להרוויח כמו אלישבע

לפרסם ספר כמו נרקיס

להשפיע על רבבות כמו עדי

לחבר אינסוף ללוח השנה העברי דרך נשמתם כמו שני. 

קנאה היא לא רגש רע. רק אש שצריך לדעת לאן לנתב אותה.

רק הזמנה לגדילה.

***

שבת שלום מירושלים.

בירת הקנאה העולמית.

כתיבת תגובה