בזמן האחרון שוב ושוב שואלים אותי על השבת.
אז אם שאלתם עוד ועוד כנראה הגיע הזמן לספר את הסיפור הזה.
***
למי שלא מכיר, גדלתי בבית הכי חילוני שאפשר להעלות על הדעת.
שבת, כשרות, פרשות שבוע ותנך לא היו חלק מהעולם שלי אף פעם.
ואז התחילו ההפלות. אחת אחרי השנייה.
ותמיד בתוכי הרגשתי עוד לפני שזה היה קורה שהנסיעות בשבת לא נכונות לנשמה שיש לי בבטן.
קשה להסביר את זה באופן רציונלי, אולי כי זה לא רציונלי בכלל, אבל ככה הרגשתי.
הרגשתי ולא העזתי להכיר בכך.
מה קשור אלי לשמור שבת?
ואיך אני אמורה להסביר את התחושות הזהויות האלו?
***
כשגיליתי שאני בהריון רביעי הקול הזה ברחם שלי התחזק ממש.
ההריון היה כל כך לא אפשרי, כל כך פילאי,
והקול בתוכי היה כל כך חזק
שלא יכולתי להתעלם עוד.
"אני אשמור את השבתות בהריון הזה. והשבתות ישמרו לי על העובר חי"
החלטתי בתוכי והודעתי ליניב שקיבל את הדין בהסכמה
ולהורים שלי שקיבלו אותו בתדהמה מהולה באימה
***
ביום שלישי בבוקר, 2.10.18 כשהגיע הזמן ללדת, חשבתי לעצמי בראש
"איזה קטע, הייתי בטוחה שאלד בשבת".
.
***
שלושה וחצי ימים אחר כך,
בשישי בצהריים התחילו צירי הלחץ.
איזה קטע, הייתי בטוחה שאלד בשבת"
חשבתי שוב.
***
ביום שישי, ה5.10.18 בשעה 18:20 נכנסה השבת.
ביום שישי, ה5.10.18 בשעה 18:25 באה לעולם אריאל חנה שלנו.
השבת הזו הייתה שבת בראשית.
מאז השבת ואני שומרות זו על זו ויחד אנחנו שומרות על אריאל חנה שלנו.
***
#פרשתהשבוע שלנו, פרשת #כיתבוא נותנת לנו את מצוות הביכורים:
"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם."(דברים, כו', ב)
ממש כמו בחגיגות עם הטנא בגן מלכה,
אנחנו מביאים את ראשית הפירות המתוקים שלנו בטנא לכהן בבית המקדש.
ודווקא בזמן הזה, היקר, המתוק, החגיגי הנשגב, אנחנו מצווים לספר על אבותינו שירדו למצרים, על השיעבוד והעינוי שעברו, ועל הגאולה שגאל אותנו ה'
***
אנחנו חוזרים אחורה בזמן לבדידות של אבותינו, לעבדות במצרים, לנקודות בהן לא היו לנו לא פירות ולא מקדש ,
ופתאום דבר פשוט כמו רימון או תאנה שגידלנו על העץ הופך להיות סימן לנס גדול
וזמן הביכורים מתקדש לנו לרגע שמחובר בשרשרת הדורות אל אבות אבותינו ואימות אימותינו.
***
שמעתי היום את סיון רהב מאיר מספרת שהבעל שם טוב למד מהפרשה, כי יש לנו עניין לקדש את כל הביכורים, את כל ההתחלות בחיינו.
ולהתחיל מקידוש ביכורי היום.
במחשבה, מילה ומעשה, לקדש לנו את המובן מאליו ולהפוך אותו לפרי ניסי פלאי ומתוק.
אני כותבת את הפרשה תוך כדי התרוצצות עם יניב ותותי בבית שאן ב45 מעלות (נשבעת) כדי לחפש אוכל מוכן לשבת.
אין לי כרגע בגוף לא תחושת קדושה ולא תחושת התעלות.
מה כן?
***
בעיקר צווחות ועצבים של ילדה בת כמעט שלוש עייפה ורעבה (איפה יש פה אוכל מוכן גאדאמיט?)
ואינסוף חום בלתי נסבל, זיעה וחוסר נחת.
בשתי מילים:
סוף אוגוסט.
אבל כשאני כותבת פה את הפרשה אז יש לי שוב סיפור.
ובכל שבת כשאנחנו מדליקות יחד נרות ואני מברכת אותה, את יניב ואותנו
אני נזכרת שוב בסיפור הפלא שלנו
ומקדשת לי מחדש את הפרי המתוק שלי,
פרי הביכורים שלי שניתן לי בנס גדול
ובשביל הנס שהיא אני שומרת את השבתות מאז שגיליתי שאני בהריון איתה ועד היום.
ויודעים מה?
בחיי שהשבתות שומרות אותי, אותנו, בחזרה.
שבת שלום מבית שאן הלוהטת.
***
תמונה שלא דומה בשום פנים ואופן לאמת שאנחנו נראים כרגע: מאיה לגוטין המוכשרת.