אנשים חושבים שמכינת עלמה היא המוסד החינוכי הראשון שהקמתי.
ובכן סקופ בלעדי.
זה ממש לא נכון.
ההישג היזמי החינוכי הראשון שלי הייתה אימפריית החופש הגדול של שנת 94, העונה לשם הקליט והקצרצר:
"קיטנת הכיף של שרון ומיכל בואו ילדים ברשות ההורים"
(אכן. סנונית ראשונה של זריקת אחריות משפטית בשלב השיווק
וכן רמז מטרים לחוסר יכולת לכתוב קצר ולעניין)
***
בוקר בוקר בשבע וחצי,
כשהקרירות היחסית עוד לא פינתה את מקומה לשלולית הזיעה הקסומה המכונה "קיץ תל אביבי"
הייתי עולה על האופניים הסגולים שלי,
שמה קרם הגנה על אלפי הנמשים שכיסו את פני,
ונוסעת לביתה של שרון ליפקינד.
***
במשך שבועיים שלמים
ניהלנו, הקמנו, אירגנו, חינכנו ויצרנו את המפעל הזה:
קבוצה של ילדי גן עד כיתה ב היו שבויים בקסמי שתי ילדות מלאות ביטחון וחסרות מודעות
(לא צוחקת לגבי קסמינו, היה סשן יומי של מופע קסמים מסתורי ומרהיב)
כל יום היו עוברים הזאטוטים שלנו פעילויות נושא מרתקות בשלל תחומים:
יום המים
(פתחנו את הממטרות ורצנו איתם בכל הדשא)
יום המדע
(שרפנו ועירבבנו כל מיני דברים. עד היום אני מקוה שקרן הקטנה המתולתלת לא גילתה לאמא שלה
שבטעות עפה לי חתיכת עטיפת בזוקה שרופה על השמלה שלה)
ארוחות גורמה
(לחם, לא תמיד מהיום, עם שוקולד השחר, ושוקו מהול במים כי התקציב מוגבל)
וסיורים חינוכיים
(לשבט הנשיא ובחזרה כי היו שם לפעמים ילדים גדולים שהיינו קצת מאוהבות בהם)
***
למי שלא ממש טוב בחשבון
לא יודע בת כמה אני
או לא מאמין שהדבר ייתכן באופן חוקי,
אדגיש כי הקייטנה המצליחה בהיסטוריה של העיר הלבנה
אורגנה ונוהלה על ידי שתי ילדות בנות 12.
גליה אמא של שרון הייתה משקיפה עלינו מלמעלה מידי פעם לוודא שכולנו בחיים
אבל בגדול המבוגרות האחראיות בסיפור היו אנחנו.
***
בסוף התקופה הקסומה הזו
יצאתי מאושרת ובעיקר מעושרת
רוכבת אל עבר השקיעה על האופניים הסגולים מביתה של שרון ליפקינד בשכונת מעוז אביב
אל ביתי בהדר יוסף
כשבכיסי 700 שקלים חדשים.
700 ש"ח היו בחישוב פשוט שווים בערך 10 שקלים לשעת עבודה, אבל עבורי היה מדובר באוצר קטן.
ולא סתם אוצר.
אוצר שהרווחתי בעצמי.
***
אחר כך שרון ליפקינד ואני רבנו והשלמנו ואז עוד כמה פעמים כאלה,
וכך, ביחד ולחוד,
מיד אחרי הקייטנה המצליחה,
הקמנו אימפריית בייביסיטר שכונתית שלא הייתה מביישת את מיכל הקטנה,
עם חלטורות מהצד בדמות הופעות קסמים בימי הולדת.
(הקטע הזה של הקסמים באמת היה מזניב)
***
הסיפור הזה הוא אחד הסיפורים המכוננים של חיי.
זה שסיפר לי:
"את מסוגלת ליזום בעצמך מה שתרצי"
זה שסיפר לי:
"את מסוגלת להיות משמעותית עבור ילדים אחרים"
(לא כולל קרן המתולתלת עם השמלה עם החור הקטנטן השרוף נו)
זה שסיפר לי:
"את יכולה לקום בוקר בוקר, לעלות שוב ושוב על האופניים ולהתמיד במשהו שיש לך אחריות עליו"
זה שסיפר לי:
"את חשובה. ויש משמעות לרצונות ולכשרונות שלך"
***
קייטנת הכיף של שרון ומיכל בואו ילדים ברשות ההורים אמנם נמשכה קיץ אחד בלבד,
אבל הקיץ הזה הספיק כדי לתת לי שני כלים שילכו איתי לתמיד:
תחושת מסוגלות גבוהה
ובטחון עצמי גבוה.
***
היום התקשרה אלי אחת הנשים המהממות של הסיסטרהוד 1 להתייעץ מה את עושה עם החיים כשאת מרגישה שאת כבר לא טובה בכלום.
כיוון שזו שאלה שנשאלתי פעמים רבות, ובעיקר תחושה שהרגשתי בעצמי פעמים רבות
הייתה לי תשובה מוכנה שבא לי לחלוק פה:
"קודם כל את עוצרת אחותי .
מבינה שלכולנו יש זמנים כאלה
וכמו בכל פעם שאת הולכת לאיבוד,
חוזרת לפעם האחרונה בה ידעת שאת במקומך.
משם תמצאי את הדרך.
תמיד מוצאים משם"
***
הקייטנה שלנו לא הייתה הפעם האחרונה בה ידעתי,
היא הייתה אחת הפעמים הראשונות בה ידעתי שאני במקומי
והסיפור המכונן שלה עדיין מעצב את היכולת שלי ליזום,
להשפיע על חיים של אחרים,
להתמיד במקומות בהם יש לי אחריות
ואמן שגם לעלות שוב ושוב על האופניים כשהון עתק בכיסיי ולנסוע אל עבר השקיעה.
אני לומדת מהסיפור הזה
כמה חשוב לתת לילדים שלנו להתנסות (ולהשגיח מלמעלה כשצריך).
כמה חשוב לחזק אותם בדיוק איפה שהם מוכשרים ומסוגלים ולא רק איפה שהם צריכים עזרה.
כמה חשוב לאפשר להם לצבור חוויות הצלחה.
כמה חשוב להאמין בהם שהם מסוגלים לעשות דברים גדולים,
גם אם הם עדיין קטנים.
ולנו,
כמה חשוב לנצור את סיפורי ההצלחה שלנו
בכל גודל. מכל גיל.
לספר אותם.
להזכיר אותם.
לדעת שמתישהו בחיים האלה,
ולא משנה בכלל מתי זה היה
ידענו שאנחנו במקומנו
כי משם מוצאים את הדרך.
תמיד.
(בתמונה: בוגרת קייטנה צוברת חוויית הצלחה)