בואי נדבר על אסטרטגיה מיכלי". אמרה בקול מותש וחלש ובעיניים עייפות.
הלחץ זעק ממנה כשהיא המשיכה:
"אני צריכה שנחשוב מאיפה אני מביאה כסף לארגון שלי.
אני חייבת שנצא מפה עם תכנית, חייבת לשים גז ולהתחיל לרוץ על תורמים כי הכסף לא מגיע "
***
נפגשנו בשבוע שעבר בזום אחרי הפוגה קטנה.
הפנים שלה שתמיד קורנות ומחייכות היו כבויות, מותשות ועצובות.
היא בסופו של בידוד ארוך, בשיעולים האחרונים של הקורונה, ונדמה שכמו קוביות של דומינו ,
אחת אחרי השניה נופלת ומתרסקת עוד ועוד זירה בחיים שלה.
הסתכלתי עליה וידעתי מיד.
אני הרי מכירה את המצב הזה מכל כך הרבה נקודות בחיים שלי ושל נשים רבות רבות אחרות.
היא במערבולת.
***
מערבולת היא הנקודה שבה הכל נמשך בתנועה סיבובית למטה.
אחת אחרי השניה נופלת בקרב עוד זירה ועוד זירה בחיינו.
זה כמעט תמיד מגיע יחד עם חולשה ותשישות פיזית,
עם לחץ שלא מרפה לרגע
עם תחושת חירום שמהבהבת לנו במוח כמו נורות אדומות מלוות באזעקה,
ובעיקר עם חויה חזקה כל כך של אין מוצא,
שמובילה אותנו לשימוש נרחב במילים כמו "חייבת" או "מוכרחה"
***
זה גורם לנו לרוץ כמו עכברים במלכודת,
כמו טובעים בים,
להלחם בזרם המושך מטה
לנסות לקבל אויר בכל דרך אפשרית .
אבל מלחמה היא הדרך הבטוחה ביותר לטבוע.
עודד פוקס
לימד אותי לפני שנים שהדרך היחידה להנצל ממערבולת אמיתית בים היא:
1. לזהות שאנחנו במערבולת
2. לקחת אויר
3. להתמסר לזרם המושך מטה ולתת לו לפלוט אותך.
כל דרך אחרת תגמור את הכוחות שלך ותוביל אותך לטבוע.
אז מה עושים עם זה בחיים שמחוץ לים?
***
אותו הדבר בדיוק:
1. מזהים.
2. לוקחים אויר.
3. מתמסרים לתנועה שמסירה מאיתנו מאבק ומאפשרת לנו רגע להרפות לגמרי
עד שניפלט לחוף.
"שום אסטרטגיה לא תהיה פה היום"
אני אומרת לה בבטחון.
הפתרון יגיע ממקום אחר לגמרי.
***
"בואי נעשה בדיוק ההפך.
בואי נחשוב על שלושה דברים שאת עושה ביומיים הקרובים כדי לחזק את עצמך. למלא את המיכל שלך.
לשוב לכוח שלך.
לזוז רגע מהאיך ולשוב חזרה ללמה.
את יודעות ששום תרומה לא מגיעה כשאנחנו מבקשות מתוך לחץ, כיווץ ופחד.
תרומות זה דבר שהוא מעל הטבע.
זו אנרגיה שמגיעה אלינו
והיא מגיעה רק כשאנחנו נזכרות שאנחנו שליחות של תנועה גדולה יותר.
הכסף בעולם הוא אינסופי, וגם האנשים הטובים שמאמינים בעשייה המטורפת שלך.
אבל הכל מגיע כשאנחנו לו פותחות את הנתיב.
לוקחות אויר, מרפות ומרשות לזרם החיים לקחת אותנו. "
***
אז היא עשתה שיחה עם אחד המוטבים של הארגון שלה שעושה חסד מטורף,
ונזכרה שוב איזה תפקיד אדיר יש לה בעולם
ואז הלכה לים (אחרי שלוש בדיקות שליליות) ועשתה לה תשליך לעצמה
ונשמה אויר חדש.
ובשישי בצהריים קיבלתי ממנה הודעה. קראתי אותה שוב ושוב ולא האמנתי:
"היי אהובתי…
רציתי לשתף אותך שבאותו יום בדרך לים יצר איתי קשר תורם שלנו שכבר כמה זמן אנחנו מנסים לקבוע זמן..דיברתי איתו על תוכנית תרומה לטווח ארוך, וכבר באותו היום הוא העביר תרומה של כמה עשרות אלפי שקלים!! מדהים כמה בשניה הכל מתהפך !"
***
אז חשבתי על זה היום
שזו בדיוק המהות של חג הסוכות.
לדעת להפריד בין מה שארעי בחיינו, לבין מה שקבוע.
דווקא דרך יציאה מהמבנה הקבוע לסוכה ארעית
אנחנו נזכרים שאת מה שחשוב באמת
אי אפשר למצוא ברשימת מטלות וגם לא במבנים חיצוניים
אלא רק בחיבור פנימי, ובידיעה מה מהותנו ומה יעודנו
וכל השאר הוא חשוב מאוד מאוד
אבל הוא באמת רק כיסוי.
ואיך אנחנו חוזרים הביתה למקומנו?
דווקא באמירה המטריקסית שמבינה שאין באמת בית.
הכל בנו.
***
אז לחיי כל המערבולות שבחיינו
ובעיקר לחיי היכולת שלנו לזהות, לנשום, להרפות
ולאפשר לזרם החיים הטוב לקחת אותנו לחוף המבטחים שלנו.
חג סוכות שמח.