חופש בחירה

בא לך גלידה

אבל אך ורק שוקולד בראוניז, בגביע בגודל בינוני, לא גדול ולא קטן, עם רוטב קרמל מלוח. 

לא. לא קרמל רגיל פחחח

בא לך בגד חדש.

אבל את האחד הכחול נייבי, לא גוון אחד ימינה או שמאלה, 

שיהיה בדיוק בדיוק מותאם לגוף שלך. לא, לא זה. זה כמעט מושלם אבל יש לו כפתור אחד יותר מידי.

מי יתפשר על כפתור פחחח

בא לך טלפון חדש. אבל אייפון כן? ואת הדגם הכי הכי חדש. לא , לא זה שיצא לפני חודש, מה אני סבתא? מה קשור.

צבע לבן פנינה מטאלי מספר 34521#

עם כיסוי ממותג ושומר מסך בהתאמה אישית.

זה מה שבא לך, מה אפשר לעשות נו.

אנחנו (אנשי המערב השבע) חיים באחת התקופות החופשיות והעשירות ביותר בהיסטוריה האנושית.

מעולם לא היה לבני האדם חופש בחירה גדול כל כך בנושאים רבים כל כך. 

מרבית ההיסטוריה האנושית הורכבה משליטי על דיקטטוריים שזכו לחופש לבחור, ולמיליוני בני אדם שהיו נתונים למרותם, חסרי מעמד וחסרי בחירה.

מדהים אה? .ברור.

אבל אנחנו חיים גם באחת התקופות הנרקסיסטיות ביותר בהיסטוריה האנושית.

תקופה שבה כל אחד מאיתנו מוכרח חייב לא לא לא יכול להתפשר על שום דבר שהוא לא בדיוק אבל בדיוק בהתאמה לרצון שיש בי באותה השניה בדיוק.

מה זה עושה לנו?

ואיך זה קשור ל #פרשתהשבוע שלנו, פרשת #ניצבים.

מרוב שלמדנו לדקלם את קודש הקודשים של ההקשבה לעצמנו ודיוק הרצון שלנו,

שכחנו שכדי להתקיים אנחנו מוכרחים להיות חלק מכלל.

חלק מחברה.

כזו שיש לה קודים שלא תמיד מתאימים לנו, כללים שלא תמיד קבענו,

וחוקי משחק שלא תמיד משרתים אותנו בכל זמן נתון.

כזו שהיא חלק מברית.

ה' מדבר אל עם ישראל על הברית הגדולה והמהפכנית ביותר שנכרתה בהיסטוריה האנושית.

הראשונה והאחרונה (נכון לרגע זה)

שנכרתה בין אלוהים לבין עם:

"וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת.  יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם."

(דברים כט, יג-יד)

הברית הזו כוללת בתוכה זכויות יתר שלא ניתנו מעולם לאף עם בהיסטוריה.

היא כוללת בתוכה תפקיד נצחי וענקי.

והיא כוללת בתוכה גם הבטחה הדדית לכלול בה את אלה שעימנו ואלה שאיננו עימנו.

אבל למה אני, פתית שלג יחודי שכמוני,

צריכה להיות מחויבת בברית שאלוהים כרת עם אמות אימותיי ואבות אבותיי לפני אלפי שנים?

איפה חותמים פה ויתור אם זה לא מסתדר לי כרגע?

אשלח לך ווטסאפ אולי עוד חצי שעה אתחרט.

***

לא חותמים ויתור.

כלומר אפשר לחתום אבל אין בכך טעם.

נולדנו עם תפקיד בעולם.

הוא בא עם זכויות וחובות והוא ניתן לנו מעצם היותנו.

זה פוגש אותנו ברובד הלאומי,

ברובד המשפחתי,

ברובד המקצועי,

ברובד הזוגי בטוח.

כי אם מה שאני רוצה כאן ועכשיו חייב להיות בדיוק אבל בדיוק כפי שאני רוצה אותו אז איך אני יכולה לחיות בתוך זוגיות שמבקשת ממני להתפשר כדי להיות חלק ממשפחה?

ואיך אני יכולה לעבוד בעבודה שלפעמים יש בה משימות מבאסות?

ואיך בדיוק אני אמורה לקבל החלטות שטובות לאחרים אבל לא מתאימות לי כרגע?

כדי להבין, הפרשה ממשיכה ונותנת לנו את אחד הכללים הכי עוצמתיים בתורה:

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל, טו-יט)

הבחירה תמיד שלנו.

תמיד הייתה, תמיד תהיה.

והיא דרמטית כמו ההבדל בין חיים למוות.

בין ברכה לקללה.

הטוב והרע, האור והחושך, החיים והמוות ניתנו לנו.

ועכשיו תורנו לבחור אם ללכת עם ה', ללכת עם החיים ולזכות לטוב,

או ליפול לעבודה זרה ולחטוף אלף מכות.

אבל מה זו העבודה הזרה של ימינו?

הבלבול בינינו לבין אלוהים.

המחשבה שהכל חייב להתאים לנו בכל שניה, בדיוק בזוית, בדיוק בטעם, בדיוק בדיוק בצבע ובדגם.

הנטייה לתמרן את החיים עד קיצם לטובתנו, ולא להיות מוכנים להתגמש אפילו טיפה עבור הכלל,

עבור הזוגיות,

עבור העבודה,

עבור החברה,

עבור הטוב הגדול יותר.

עבור הברית שאנחנו חלק ממנה והיא חלק מאיתנו.

לא רק בני ישראל במדבר ניצבו בתווך הזה.

גם אנחנו ניצבים היום בפני בחירה:

האם נלך אחרי העבודה הזרה של אלוהי הבא לי

או שנבחר להתחבר לשורש הטוב בעולם,

להרפות לעיתים מהרצונות המזוקקים שלנו

ולהרוויח את הידיעה שאנחנו חלק ממשהו גדול,

לטוב ולרע.

מה הבחירה שלך?

(בתמונה: אישה בוחרת להיות חלק ממשהו גדול יותר. #הסיסטרהוד במקרה הזה. אבל כמובן חלק מדברים גדולים אפילו יותר)

שבת שלום מירושלים.