"בוודאי שמעתם מכל המורים שלילד שלכם יש פוטנציאל לא ממומש. אז תנו לי לומר לכם אחרת. לילד אין שום פוטנציאל.
שום דבר לא יצא ממנו. במקרה הטוב אולי הוא ילך לעבוד במוסך."
ההורים המשכילים והמיוחסים בקושי מרימים את הראש מההשפלה.
שנים אחר כך יהפוך הילד הכושל שלהם לכתב מצליח ומנהל בתחום התקשורת, ואז למנכ"ל של אחת העמותות המצליחות בישראל,
אשר מייצרת שינוי חברתי עצום בחיי רבבות אנשים ששמעו כל החיים שגם להם אין שום פוטנציאל.
*
"עובדת סוציאלית את לא תהיי". למה? מפני שהאישה הצעירה מלאת המוטיבציה, היא בת למשפחה מזרחית של 15 ילדים,
אי שם במושב בדרום הארץ לפני כמה עשרות שנים.
שנים אחר כך, כעובדת סוציאלית ותיקה, היא תנהל את אגף הרווחה באחת הערים הגדולות והמורכבות ותהיה ידועה באזור כולו כאישה פורצת דרך, מנהלת בחסד. על העשייה שלה היא תזכה בפרס יוקרתי למצוינות וחדשנות.
*
"בואו נקבע שאף אחד לא בא לבת מצווה שלה. נקנה לה מכל הכיתה מר דשא מתנה. מגיע לה" ילדה שומעת מתא השירותים המשותפים את חברותיה לכיתה מדברות על ההכנות החגיגיות לבת המצווה שלה.
אירוע שחיכתה לו כל כך, שקיוותה וציפתה שיהפוך נקודת מפנה אחרי חודשים ארוכים של חרם נוראי, אלים ומכאיב מצד הכיתה כולה. בהפסקה הם יעמדו בחצר ויפוצצו עליה את הבלונים שהכינו כבדיחה לכבוד יום ההולדת.
שנים אחר כך היא תכתוב את המילים האלה, והגרון שלה יחנק שוב מההשפלה, הדחייה, העלבון והכאב הנוראי של תחושת הבדידות הגדולה שידעה מעודה.
*
דווקא החושך הגדול שלנו יכול להיות ההזמנה הטובה מכל להאיר.
תחושת חוסר הערך הייתה ההזמנה שלו ליצור ערך עבור אחרים.
תחושת הדיכוי וסגירת הדלתות הייתה ההזמנה שלה לפתוח דלתות עבור אחרים כה רבים.
תחושת הבדידות וההדרה הייתה הההזמנה לכאוב את כאבן של אחרות שהודרו ולעשות הכל כדי לפרוץ דרך טובה עבורן לחוש אהובות ורצויות תמיד.
את שני הסיפורים הראשונים שמעתי היום מאנשים שאני מעריכה כל כך.
את השלישי אני נושאת איתי בלב מגיל 12. מחזיקה את הדמעות כשאני נזכרת בימים שבהם הרגשתי שנואה עד בלי די ורציתי רק להיעלם.
מצטרפת ליוזמה של נעמה עמית המדהימה שבוחרת להזכיר לנו שכולנו זכינו למנות של רשע בחיינו.
מי שבר מזל הצליח לזהות את ההזמנה שהרוע, הניכור, הדיכוי והאטימות הניחו לו ביד.
אמן שיהיו לכולנו הכוחות להפוך את הכעס לשמחה, את החושך לאור, את הפילוג לאהבה ואת הכאב למנוע.